החלטה בתיק מ"ח 9436/03

1.  מבוא          

           בחודש אוגוסט 1998 הובא המבקש לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, באשמת ביצועה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בפרק העובדות שבכתב האישום נטען, כי באחד מימיו של חודש מאי 1996, בעת שמי שהיתה אשתו של המבקש (להלן - "המתלוננת") נהגה ברכבה כשעמה בתה הקטינה, מקרני שומרון לצומת קסם, עקף אותה המבקש פעמיים עם רכבו, תוך שהוא מתקרב לרכבה בנהיגה מהירה ופראית, ומתוך כוונה להטות את רכבה לשולי הדרך. במעשיו אלה, כך נטען, התכוון המבקש לסכן ולפגוע בבטיחותם של המתלוננת ונוסעים אחרים באותה דרך.

2.  פסק דינו של בית המשפט המחוזי

           נוסחו של כתב האישום התבסס על עדותן של המתלוננת ובתם של בני הזוג (להלן - "הקטינה"). מנגד,  טען המבקש, כי אף שעקף את מכוניתה של המתלוננת פעמיים, לא עשה זאת מתוך כוונה פלילית. בהכרעת דינו, ביכר בית המשפט את גרסתן של המתלוננת והקטינה על פני גרסת המבקש, ובלשונו (בפסקה 13 של הכרעת הדין):

"עדות המתלוננת, שהינה העדה העיקרית בתיק, הינה עדות מהימנה... באשר לקטינה התרשמתי כי היא הבינה את חובתה לומר אמת בבית המשפט. הקטינה עשתה עלי רושם אמין. היא ילדה נבונה, שהעבירה יותר מידע ופחות תחושות. מה שלא זכרה לא סיפרה. מאידך, הנאשם [המבקש] עשה עלי רושם של איש פתלתול, שטרם סגר את החשבון עם גרושתו ...".

           באשר לקיומה של הכוונה הפלילית הנדרשת לפי סעיף 332 לחוק העונשין, קבע בית המשפט, כי לחובת המבקש עומדת לא עקיפה אחת בלבד, שהיא בפני עצמה לא היתה מספקת להרשעתו, אלא גם עקיפה נוספת, ושתיהן יחד מלמדות כי מעשיו של המבקש לוו בכוונה פלילית. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בנסיבות אלו עומדת לחובת המבקש החזקה לפיה הוא התכוון לתוצאות הנובעות בדרך הטבע ממעשיו, ואת החזקה הזו הוא לא הצליח לסתור. וכך מצא הדבר את ביטויו בלשון הכרעת הדין (ראו פסקה 12 להכרעת הדין):

"אם בעקיפה הראשונה ניתן היה, אולי, שלא לייחס לו [למבקש] את הכוונה בזדון, הרי באה העקיפה השניה ומצביעה בעליל, שלא רק כוונה להרגיז היתה אצל הנאשם [המבקש] אלא גם כוונה לפגוע במתלוננת ולסכן את בטיחותה... לא מדובר בעקיפה אחת, אלא בשתיים, בזו אחר זו, ורצף זה, בנסיבות המיוחדות של העקיפה, יוצר את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו ...".

           בעקבות מסקנות אלו הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, גזר בית המשפט למבקש 10 חודשי מאסר, מהם 4 חודשים לריצוי בעבודות שירות, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין.

3.  פסק דינו של בית המשפט העליון

           את השגותיו כנגד פסק-דינה של הערכאה הראשונה, הביא המבקש בפני בית המשפט העליון, במסגרת ערעור שהגיש. אולם גם הפעם לא נמצאו טענותיו ראויות להתקבל, הואיל ונקבע כי במעשיו התקיימו יסודותיה של העבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, וכן נקבע, ובניגוד להשקפת המבקש, כי פסק הדין המרשיע אינו סותר הלכה קיימת שנפסקה בע"פ 1184/00 של בית משפט זה.

4.  הבקשה לקיומו של דיון נוסף

           המבקש לא השלים עם פסק הדין בערעור, ועתר לקיומו של דיון נוסף. בקשה זו התבררה בפני הנשיא א' ברק (דנ"פ 4481/01), אשר בהתייחסו לטענות המבקש קבע את אלה (ראו עמוד 4 להחלטה):

"... ב"כ העותר [המבקש] לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו.  ספק רב בעיני, אם אכן עומד פסק דינו של בית משפט זה בסתירה לפסק הדין בע"פ 1184/00 האמור. למעשה, זו הייתה גם מסקנתו של בית משפט זה בערעורו של העותר. עובדה היא, כי בית המשפט בפסק דינו בע"פ 1184/00 האמור לא קבע מסמרות בשאלת הצורך במגע פיזי בין הרכבים ואף לא נצרך היה להכריע בה בנסיבות אותו מקרה. די בכך כדי לקבוע כי פסק הדין דנן איננו עומד בסתירה לפסק הדין בע"פ 1184/00. אולם, גם ללא הכרעה זו, לא מצאתי בפסק דינו של בית משפט זה משום הלכה חדשה או קשה המצדיקה קיום דיון נוסף".

5.  הבקשה למשפט חוזר

           המבקש עותר לקיומו של משפט חוזר, וביסוד הבקשה עומדת הטענה לפיה יש בידיו שתי ראיות חדשות אשר עשויות להוכיח את חפותו. הראייה האחת, היא חוות דעת של מר יצחק לירן, יועץ תנועה ובטיחות בדרכים, ולפיה היתה זו החלטה שגויה לבסס את הרשעת המבקש על עדותה של המתלוננת. נטען, כי התרחיש אותו תארה המתלוננת אינו אמין, ולאור נתוני הזירה, המהירות בה נעו המכוניות, ורכיב הזמן, אין לו גם בסיס מדעי. הראיה האחרת עליה הצביע המבקש, היא תמליל שיחה שקיים ביום 7.8.2002 עם בתו הקטינה שהעידה במשפטו. לטענת המבקש, יש בשיחה זו כדי ללמד שבתו לא הקפידה לומר את האמת בעדותה, ולמעשה היא ביקשה לרצות את המתלוננת. לטענתו, שיננה הבת דברים ששמה האם בפיה, ומכאן שבדברי הבת דבק "אבק של עדות שמיעה". על פי השקפת המבקש, הראיות הנזכרות, בצירוף סתירות ותמיהות שעלו מעדותה של המתלוננת, יש בהן להוכיח כי הרשעתו היתה שגויה, ועקב כך נגרם לו עוול כבד.

           היועץ המשפטי לממשלה, מתנגד לקיומו של משפט חוזר, הואיל, ולהשקפתו, לא הוכחה אף אחת מהעילות הקבועות בחוק לקיומו. אף לגופו של עניין סבור היועץ המשפטי כי דינה של הבקשה להידחות, הואיל וחוות דעתו של המומחה מטעם המבקש אינה אלא רצף של טענות שמקומן היה להישמע בפני ערכאת הערעור.

6.  דיון

           התנאים לקיומו של משפט חוזר קבועים בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984:

"31. משפט חוזר